מועדון הצרכנים - הגיגים נלחמים ביוקר המחיה

מועדון הגיגים הוא מועדון צרכנים, שחרט על דגלו את הקשר הישיר והאמיתי בין היצרנים לצרכנים. במועדון הגיגים ניתן ביטוי אמיתי וכנה לצורכים והאינטרסים של צרכנים וללא תכתיבים המונעים משיקולים של רווחי התיווך. המועדון מסייע בניתוקם של הצרכנים מהתלות המוחלטת שלהם במערכת הקמעונאית. הכוונה למערכת הקמעונאית המתווכת בין צרכי הפרט לבין היצרנים ואף קובעת מה טוב ומה לא לציבור הצרכנים וזאת מבלי להתחשב בטובתו.

האירוע שחווינו בחג שמחת תורה – "שבת השחורה" הוכיח לנו עד כמה אסור לנו לנתק את עצמנו ולסמוך על מערכות הנשלטות על ידי "מנהיגים" בעלי אינטרסים שונים. העתקנו בזאת את מאמרו של ד"ר שוקי פרידמן, סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי 'פרס' - מעניין.

בשבת השחורה ההיא איבדנו אמון. בראש הממשלה, בממשלתו, בצבא. אבל השבועיים האחרונים החזירו חלק מהאמון הזה והצמיחו אמון מסוג אחר. אמון באחר הישראלי.

סקר של המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) שנערך על ידי "המדד" ופרופ' קמיל פוקס, מראה שבעוד שהאמון של הישראלים בראש הממשלה נמוך מאוד, האמון שלהם בחברה האזרחית ובחיילים כמעט מוחלט. האמון הזה, מעניק לנו גם תחושה נדירה של אחדות.

על חורבות האמון במנהיגים ובממשלה, צומח בעוצמה נדירה האמון שלנו בעצמנו, וביכולת שלנו, הישראלים הפשוטים לקחת את גורלנו בידנו ולהפוך את העתיד לטוב יותר.

ימים איומים עוברים עלינו. הממשל נכשל ואנחנו העם אוכלים את פירות הבאושים פרי כשלונם.

במערכת של ממשל ועם, אנחנו העם – הצרכנים. צריכים לשאול את עצמנו איפה אנחנו בכל התמונה האיומה הזו. איפה היו כל המערך הגנה ששילמנו עליהם במיטב דמינו תרתי משמע?

בעודנו בשיא המלחמה ובעוד הסכנה מרחפת מעלינו, הפוליטיקאים ויתר אנשי הממשל עסוקים בלריב מי יהיה הקורבן לעזאזל שיכפר על הפשע הענק הזה.

מטיחים זה בזה ומאשימים בחציית קו אדום וכך הלאה – אין לנו כח נפשי לתאר את תחושת הזוועה שאנו חשים.

במדינת ישראל כמו במרבית מדינות העולם המתקדם מתנהלים היחסים של ספק ולקוח בין הממשל לבין העם. הממשל על מרכיביו נותנים שירות והאישים המרכיבים את העם משלמים עליו.

התעריפים שהעם מחויב לשלם לנותני השירותים נקבעים במסגרות החוק ועל בסיס עיקרון שכולם שווים בפני החוק.

אין חולק על העובדה שאנחנו אזרחי ישראל משלמים תעריפים גבוהים בהרבה מכל יתר המדינות בעולם. ולא רק בכסף אלא גם בדם. כ-80% מפרי עמלנו משולם על ידינו לנותני השירותים.

ומכאן באה הצעקה שלנו, העם הצורכים את שירותי הממשל ושלא קבל את המגיע לנו אנחנו צריכים לעמוד על רגלינו האחוריות ולשאול איפה הכסף ואיפה הדם ולמה לא קיבלנו את השרות המגיע לנו.

אתם: הפוליטיקאים, הצבא, המודיעין, המשטרה וכל מרכיבי השלטון שקיבלו מאתנו את כל דמינו ודמינו כולכם כיחידה אחת, חייבים לנו תשובה.

אתם חייבים לחשוב עם עצמכם מה קרה ואיך זה קרה שלא הצלחתם לתת לנו מינימום הגנה בפני מרצחים פלחים שחצו את הגדר עם הקבים לרצוח בנו ולנצח אותנו, את אלו שהוזילו את כמעט כל כספם בכדי לקנות טנקים, צוללות, אמצעי מודיעין ומה לא...

לצערנו – ככל הנראה – זה לא בראש שלכם. אתם עסוקים בשאלה מי יהיו אלו שיסולקו מבין שורות השלטון בכדי לאפשר את המשך העושק הקטלני הזה.

אנחנו הצרכנים דורשים תשובות – למה שלא נחליף את כולכם לטובת אנשי מקצוע א-פוליטיים, "אנשי אמת שונאי בצע".

אין ישראלי שלא מתעורר בכל בוקר בשבועות שחלפו מאז והמחשבה הראשונה או השניה שלו היא אם הזוועה לה היינו עדים היא מציאות ממשית או חלום מסויט.

המראות, התיאורים והחוויות של אותה שבת והימים שבאו אחריה עדיין כל כך לא נתפסים. יחד עם אובדן הנרצחים והחטופים לעזה, אבד לישראלים רבים מאוד האמון. אמון בצבא שהיה אמור להגן עליהם. אמון בממשלה ובעומד בראשה שהיו אמורים לשמור על חיי האזרחים שלה וכשלה בכך באופן כל כך דרמטי.

האמון שעוד נותר בממשלה, הלך ונשחק לנוכח חוסר התפקוד הכמעט מוחלט שלה לנוכח המשבר הקשה הזה. הנתונים מדברים בעד עצמם. לנוכח המשבר, הציבור הישראלי מביע אי אמון מובהק בראש הממשלה. 53% מהציבור הישראלי נותן בנתניהו אמון נמוך מאוד ועוד 12% אמון נמוך. גם בקרב תומכי הקואליציה, 41% לא נותנים בו אמון.

לנוכח השבר הגדול וחדלונה של הממשלה בטיפול במשבר החברה הישראלית, כמעט כל אחת ואחד מאיתנו, התגלתה בשעתה היפה. אין כמעט אתגר, מצוקה או מחסור שלא מצא לו מענה של רצון טוב, לב רחב ויכולת ביצוע של ארגוני חברה אזרחית ואזרחים שפשוט התארגנו לסייע.

מתן מענה לפליטי ישובי הדרום ההרוסים בדיור, ציוד ואוכל; טיפול באיתור נעדרים וחטופים; השלמת חוסרים בציוד חיוני לחיילי המילואים המגויסים; מענה נפשי ורווחתי לפצועים בבתי-חולים; סיוע למשפחות הנרצחים; מענה לנשות מילואימניקים שנשארו לבד בבית; ניהול המערכה על ההסברה הישראלית בחו"ל ועוד ועוד.

ערוצי הטלוויזיה מלאים בתיאור המיזמים המופלאים הללו, הרשתות החברתיות גועשות בהודעות על רצון עז לתת, להתנדב, לסייע. בשעתנו הקשה ביותר, התרוממה רוח הנתינה שלנו והפכה אותה ליפה קצת יותר. ואכן, עם ישראל מאמין בעצמו ובשיעור מדהים. 96% מהישראלים נותנים אמון בארגוני המתנדבים שהקים הציבור הישראלי.

נתון מענין לא פחות בהקשר הזה הוא האמון של הישראלים בצבא. למרות הכישלון הנורא של צה"ל בהגנה על גבולה הדרומי של הארץ, מפקדיו זוכים עדיין לאמון של 75% של הציבור. זאת אולי בשל סיפורי הגבורה על הלחימה הנחושה שהפגינו החיילים לאחר שהצוררים של חמא"ס מימשו חלק מתוכניותיהם. וגם כאן, אמונו של הציבור נתון בשיעורים גבוהים עוד יותר לחיילים הפשוטים בצה"ל. אלו זוכים לאמון עצום של 98%. כנראה כי הם האבות שלנו, הבנות שלנו, האחים של כולנו.

האמון בישראלי האחר, באדם, מתרגם לנוכח אימת המלחמה גם לתחושת אחדות רבה יותר. אחרי חודשים של מאבק פוליטי חברתי קשה ששיסע אותנו, אל מול האויב המשותף ולנוכח הנכונות לתת לאחר, בלי קשר לשיוכו הפוליטי והסקטוריאלי, 82% מהישראלים חושבים שהחברה הישראלית היא די או מאוד מאוחדת.

אל מול התרסקות במנהיגות, אנחנו מאמינים בעצמנו. הרוח הישראלית, העוצמה שבכל אחד מאיתנו, הרצון והיכולת של רבים כל כך לתת לאחר, או להתגייס ולשרת במלחמה על הבית, הולידה בנו את ההבנה שהמנהיגות שלנו לא ראויה לאמון, אבל אנחנו, הישראלים "הפשוטים" אלו שלא נושאים משרה, שלא מוטלת עליהם חובת התפקיד, הם אלו שיכולים להפוך את ישראל למה שהיא יכולה להיות. לא מפולגת סביב קווים מפלגתיים.

לא משוסעת סביב רפורמות היוליות. ישראל של אנשים-אחים. כאלו שמאמינים באדם-הישראלי שבנו. אל מול אסוננו, שיהיה מכוות אש בבשרנו לדורות, נחמת מה תהיה אם נצליח לנצור ליום שלאחר המלחמה, גם את האמון בנו. את הרוח הישראלית.

ד"ר שוקי פרידמן הוא סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי 'פרס'.